כשהילדים שלנו עוד קטנים, לרובנו יש ספר שחור קטן עם רשימה קצרה של הבייביסיטריות האהובות עלינו – בנות נוער אחראיות שאנחנו תלויים בהן לחלוטין בשביל ערבי דייטים, בידור, או כשלוחות הזמנים לא מסתדרים.
ואז- איזה אושר! הילד הגדול כבר מבוגר מספיק בשביל להשגיח על אחיו הקטנים. היום בו זה קורה הוא יום מדהים, ואם יש לכם מזל הילדים גם בסדר כשאתם חוזרים הביתה – קצת מותשים אולי – אבל בסדר. הם מתרגלים לסידור החדש וכך גם אתם. בנקודה הזו אפשר פחות או יותר להיפטר מהספר השחור הקטן עם השמות.
בתי, עדינה (בת 15.5), בחורה עם צרכים מיוחדים, תמיד העריצה את שני האחים הגדולים שלה והם תמיד שמחו להשגיח עליה כשהיינו צריכים. אבל הם גדלו ועזבו את הבית. הבן הבכור שלי כבר נשוי עם שני ילדים, והבן האמצעי חי ביקום המקביל של צבא ההגנה לישראל. מדי פעם, כשהוא בבית, הוא שמח לעזור לנו ולשמור עליה, אבל לרוב הוא יוצא – פוגש חברים, מבלה זמן עם החברה שלו- משחרר קיטור מהלחצים שבשירות הצבאי.
למרות שלפעמים אנחנו משאירים את עדינה לבד לשעה או שעתיים במהלך היום, היא לא כל-כך אוהבת את זה. מעולם לא השארנו אותה לבד בלילה. היא לא אוהבת להישאר עם בייביסיטר – היא יודעת שזה דבר של תינוקות. מה אנחנו עושים? בדרך כלל, אנחנו לא יוצאים יחד.
אבל לפחות אנחנו יכולים לצאת בנפרד. פגשתי אישה בשבוע שעבר שהיא אמא יחידה לילד בן חמש עם צרכים מיוחדים, ולא יצאה בחמש השנים האחרונות! היא שברה את הרצף הזה כשהגיעה לאירוע גיוס הכספים שלנו בעמותת "שותף", והחליטה להשקיע מאמץ מיוחד כדי לתרום לארגון שעשה כל-כך הרבה עבורה ועבור בנה.
אז למרות שאני מסתכלת על אנשים בגילי עם ילדים מתבגרים בבית וחושבת "הם כל-כך חופשיים", אני בוחרת לשלוט בקנאה שלי ולהודות על הפעמים שבהן אני כן יכולה לצאת בערבים, לבד או עם בעלי. אני זוכרת שעדינה מגיעה להישגים רבים – בקצב שלה. אני מצפה לתקופה בה היא תהיה עצמאית יותר, ואז אולי אעשה את מה שאמא שלי תמיד נשבעה שתעשה ברגע ששבעת ילדיה יגדלו ויעזבו את הבית- אלך להשתכר במרכז העיר.
מאת מרים אברהם, מייסדת שותפה של עמותת שותף
פורסם ביולי 2011