בכל פעם שאני נוסעת לחוץ לארץ בשביל שותף, הארגון שהקמתי למען שילובם של ילדים ובני נוער עם צרכים מיוחדים בחברה, אני נפעמת מרמת המודעות הגבוהה של הקהילה היהודית בארצות הברית לנושא הצרכים המיוחדים. המודעות הזאת מתבטאת בנדיבות רבה ונכונות להירתם בכדי לסייע לאלו הזקוקים לעזרה.
בנסיעותיי אני נתקלת בקהילות בהן מטפחים, מעודדים ומשלבים אנשים עם צרכים מיוחדים בחיי הקהילה. מבין בתי הכנסת, בתי הספר והמרכזים הקהילתיים הרבים בהם ביקרתי, רובם ככולם נגישים באופן מלא לאנשים עם צרכים מיוחדים, החל מכניסות נטולות המדרגות וכלה בדלתות השירותים הרחבות. בבית כנסת אחד ליד פילדלפיה, מועסק מומחה ויועץ לנושאי חינוך, ותפקידו לעבוד בשיתוף עם הרכז החינוכי של בית הספר בכדי ליצור תוכניות לימוד המסייעות לילדים עם צרכים מיוחדים להתכונן לבר המצווה שלהם ומקדמת את השתלבותם בכיתת הלימוד כתלמידים מן המניין. לאותו בית כנסת יש בימה הנגישה לאנשים עם צרכים מיוחדים, המאפשרת לכולם לקחת חלק בתפילה המועברת במקביל בשפת הסימנים למען חברי הקהילה החירשים. מדהים, לא?
בירושלים, בתי כנסת ומניינים מתכנסים במקלטים, בתי ספר ומרכזים קהילתיים אחרים ברוב המקרים אינם נגישים לבעלי צרכים מיוחדים, מקומות הישיבה והשירותים אינם מותאמים לצרכיהם של קבוצה זו. בקהילות אורתודוקסיות, הבעיה כפולה שכן ישיבה בנפרד מקשה על זוג הורים לנהל ולטפל בצרכים של ילדיהם.
בארה"ב מושקעים מאמצים רבים בכדי להגביר את המודעות בקרב רבנים ואנשי חינוך מתלמדים לגבי ההתייחסות לאנשים עם צרכים מיוחדים. זו יוזמה מבורכת אך היא לא שמה למטרה את ראשי הקהילה אשר רובם אינם מכירים כלל את הנושא. המצב רחוק מלהיות אידיאלי, אך עם זאת, המצב עדיף בהרבה ממה שקיים בארץ.
תתארו לכם כיצד מערכת החינוך הייתה נראית אם רבנים ומורים המקבלים תקציבי מדינה היו מחויבים לעבור הכשרה והדרכה בנושא חינוך ילדים עם צרכים מיוחדים כחלק מהכשרתם הבסיסית. אלה היו יכולים בתורם לחנך את חברי קהילותיהם ותלמידיהם, לגרום להם לרצות להפוך את בתי הכנסת והמרכזים הקהילתיים שלהם לנגישים וכוללניים יותר ולהעלות על סדר היום עיסוק הלכתי בסוגיות הקשורות לטיפול בבעלי צרכים מיוחדים בשבת ובחגים.
מימון של בתי כנסת ויוזמות קהילתיות בארצות הברית הוא קשה להשגה, אך לפחות המיזמים הללו זוכים לתמיכה של הרשויות המקומיות. בישראל, קיימת מודעות לנושא, בנושא הנגישות חוקקו חוקים בעניין, אך היישום והאכיפה חסרים כתוצאה מהיעדר אמצעים כלכליים. כאשר יש צורך במסגרות מיוחדות, עיריות עמוסות מסתמכות על ארגונים ללא מטרות רווח, להרים את הכפפה ולהשיג מימון. כתוצאה מכך, ארגונים כמו שלי יוצאים לרחוב בכדי לגייס כספים. אני מבינה וחווה באופן אישי את התהייה "איפה הנדבנים הישראלים?" בתי יוקרה בירושלים, דירות נופש לאורך קו החוף, עושר בקנה מידה משמעותי קיים במדינת ישראל. בימינו, נשמעים סיפורי הצלחה כלכלית לצד פיתוחים תוצרת הארץ בלי הרף, בכל הזדמנות מזכירים את הנס הכלכלי של מדינת ישראל. אם אכן זו המציאות, מדוע כשאני נשאלת לגבי הנדבנות הישראלית עלי להודות שהיקף המימון מכספים פרטיים הוא יחסית מזערי, שעיריית ירושלים מימנה את הפעילות שלנו רק פעם אחת ושגם תמיכה זו הייתה מצומצמת. הרוב המוחלט של המימון שלנו, הוא מארצות הברית.
הגיע הזמן שישראלים יתחילו לתת חזרה, לחולל שינוי אמיתי בצורה שאנחנו מתייחסים לחברה שלנו.
פגשתי נדבן אחד שפועל בשיקגו, הוא אמר לי ששם, נוקטים בגישה אגרסיבית, הגובלת במאפיונריות כאשר פונים לתורמים פוטנציאלים. בעל עסק מוצלח חייב להחזיר לקהילה, במידה ולא יעשה זאת, הוא יחווה ירידה בעסקים. אכן מדובר בגישה קשוחה, אחרי הכול מדובר בשיקגו, אבל אי אפשר להכחיש את היעילות שלה. תורמים חדשים מתווספים לקהילת הנדבנים, נוצרת שייכות לקהילה ורגשות גאווה נקשרות בנתינה.
זה רעיון לא רע בשביל ישראל, מדינה קטנה בה כולם מכירים את כולם על שווי בתיהם וגובה משכורותיהם. תחושת העיירה הקטנה היא מושלמת לעידוד תמיכה במסגרות מקומיות, כולם מכירים מישהו עם אח או ילד עם צרכים מיוחדים, כל אחד יכול לתת, כל אחד יכול לתמוך. המסר הוא שאפשר להביא לשינוי, תרומה לחברה ונדבנות זה חיוני לחברה בריאה, היא מייצרת אושר ותומכת בנזקקים.
אני סמוכה ובטוחה שהנתינה והנדבנות משאר העולם תתגבר ברגע שהנדבנות הישראלית תתחזק. המחאות החברתיות, המאבק להנגיש את הכותל לבעלי צרכים מיוחדים, מדובר בתנועות שמוכיחות שישראלים יכולים ליצור דיאלוג, יכולים להילחם למען שינוי ומסוגלים לדרוש בפה מלא מהממשלה להתייחס לסוגיות החשובות לחברה. השימוש בעושר פרטי הוא דרך להבהיר לממשלה מה הן הסוגיות העומדות על סדר היום של הציבור ובכך להניע אותם להשקיע מאמצים בהתאם.
מאת בת' שטיינברג, מייסדת שותפה של עמותת שותף
פורסם במקור ראשון ב-יוני 2013