הכול היה מוכן: כרטיסי הטיסה, בקתת הנופש לא רחוק מההר, המזוודות הארוזות, ובעיקר – בננו הבכור, נתן, שהיה אמור להשגיח על עקיבא בזמן שאיירה ואני נסענו לשבוע נופש מיוחד באלפים הצרפתיים לכבוד יום ההולדת שלי ויום הנישואים ה-25 שלנו.
חוקי מרפי ניצחו, או כך זה נראה ב4 לפנות בוקר, כשעקיבא התעורר ב4:00 עם כאב בטן חמור. אחרי שהשכבנו אותו בחזרה במיטה – שלנו – ניקינו את השירותים והתחלנו עם הכביסה, נשכבנו על המיטה משני צדדיו, מייחלים שירגיש טוב יותר עד הבוקר.
בין 7:30 ל8:00 בבוקר ארגנו 'ישיבת אסטרטגיה' עם שני בנינו הגדולים – גייב חזר הביתה מהמכינה למשך הסופ"ש. איירה כבר בדק את הטיסה ואת סידורי הלינה שלנו. נראה שיכולנו לעכב את הטיול כולו ביום – לעזוב ביום שני ולחזור הביתה בשני לאחר מכן. הייתי עייפה, מובסת ופשוט לא ידעתי מה לעשות. עקיבא הוא למרבה המזל ילד בריא בלי קשר לצרכים המיוחדים שלו ובדרך כלל מחלים במהירות, אבל לא הייתה שום דרך לדעת איך הסיפור הזה יתפתח וכמה ימי מנוחה בבית הוא יצטרך לפני שיוכל לחזור לבית הספר. עובדת היותו חולה היא ממש לא מה שתכננו, כמובן. כשקבענו את החופשה לא רצינו להכביד על נתן עם אח צעיר חולה, במיוחד כשמדובר על וירוס בבטן. עקיבא לא לגמרי מיומן בשימוש בשירותים – בעיה לא קטנה, במיוחד כשהוא חולה.
אחרי מחשבה רבה – כולל שיחות עם שתי אחיותיי – ולמרבה המזל, עקיבא התעורר בשלב מסוים ויכולנו לקבל ממנו הערכת מצב כללית – לא נורא מידי, אלה היו החדשות הטובות – החלטנו להמשיך עם התוכניות שלנו. הבנים הגדולים היו רגועים בסך הכול וגייב סידר שיוכל להישאר בבית יום נוסף ולארח חברה לנתן ועקיבא לפני שיחזור למכינה שלו למחרת. נתן, למרות שלא ידע איך המצב יתפתח, הרגיש שהכול יהיה בסדר.
יצאנו מהבית ב9:30 בבוקר, לא בטוחים אם קיבלנו את ההחלטה הנכונה אבל בידיעה שעקיבא נמצא בידיים טובות. נתן שלח לנו עדכונים תכופים באימייל ובהודעות SMS ועקיבא בילה את ימי ראשון ושני בבית ולא בבית הספר, נתן היה מרוצה מכך שעקיבא הרגיש משועמם ומוכן לפעולה לקראת יום שני בערב, סימן מבטיח להחלמה.
חופשת הסקי? הייתה נפלאה והתגעגענו לבילוי עם שלושת הבנים שלנו. ראינו אנשים עם מוגבלות פיזית מחליקים על ההר ותהינו אם עקיבא יוכל להצטרף אלינו לטיול עתידי. יצאנו לחופשות סקי משפחתיות כל הזמן בארצות הברית – אתר הנופש ורמונט תמיד הסביר פנים באופן מיוחד לנו ולעקיבא, שעדיין מדבר על ניסיי וברונווין, שני מדריכים מקסימים משני טיולים שונים לקילינגטון. חזרנו הביתה לפגוש את נתן העייף, שאירח למשך השבת שתי דודות, דוד, ואת סבתו – אל דאגה, הוא לא היה צריך לבשל יותר מידי.
ומה מוסר ההשכל של הסיפור? יש לנו ילדים נפלאים. ברור, אנחנו יודעים את זה. עקיבא מחלים מהר ממחלות. אנחנו יודעים גם את זה, ואסירי תודה על כך. אולי המסר הוא שלפעמים אפשר לשעוט קדימה אפילו כשדברים נראים בלתי אפשריים ועדיין להצליח להגיע לרגעים שאנחנו כל-כך צריכים בחיים – כמו חופשה.
מאת בת' שטיינברג
פורסם בפברואר 2012