גייב סקופ (משמאל), בן 19, מעולם לא היה איש של מילים. הוא חם ואוהב, תמיד מוכן עם חיבוק, מוקף בחברות וחברים קרובים. השנה, הוא נהנה מהחוויה הישראלית במיוחד של מכינה קדם-צבאית. תנועת המכינות תפסה תאוצה בישראל של אחרי רצח רבין, יחד עם ההבנה של הפער ההולך וגדל בחברה בין האוכלוסייה הדתית והחילונית.

המכינה של גייב, אדרת, דוגלת בפלורליזם. מגיעים אליה ילדים מרקעים מגוונים, רבים מתוכם נמצאים בנקודה בחייהם בה הם מחפשים את החופש לחקור את זהותם הדתית בסביבה נקייה משיפוטיות, כלומר רחוק מההורים.

במכינה מתעסקים הרבה ב"תורה לשמה"- כלומר למידה לשם הלמידה, עם מבקרים מפלחים שונים בחברה הישראלית, מבחינה דתית, תרבותית ופוליטית. אין מבחנים על החומר, במקום זה יוצרים פרויקטים התורמים למכינה עצמה ולקהילה המקיפה אותה. פעם או פעמיים בשבוע הם מתנדבים אחרי הלימודים, עוזרים בשיעורי הבית, משחקים ומשמשים כמודל לחיקוי עבור ילדים שזקוקים להשפעות חיוביות בחייהם. הדבר האהוב על גייב השנה הם אימוני הכושר הקרבי- אימונים שנועדו להכין את חניכי המכינה לשירותם הצבאי, כמו גם טיולים לאורך הארץ, באורך שבוע כל אחד. זה כמו מחנה קיץ… שנמשך שנה.

כל חניך במכינה צריך ללמד שיעור במהלך השנה. גייב לא היה שמח. הוא סיפר לנו על השיעורים של חבריו, מתעכב בעיקר על סיפורי ההצלחה. במציאות, הוא לא החליט על הנושא לשיעור שלו עד לפני כחודש, כששיתפתי איתו בפייסבוק את מאמרו של ביל קולברנר- "האומץ לחבק את השוני". גייב מעולם לא חשב שאנשים רבים, אפילו הרוב, כנראה יבחרו להפיל עובר עם מוגבלות ידועה וניתנת לבדיקה, כמו תסמונת דאון. שיתפתי איתו עוד כמה מאמרים, כולל מאמר שני של ביל שאני אוהבת, וטקסט שכתבתי לפני מספר שנים על בדיקות והפלות, או מה שאני מכנה המירוץ אחר הילד המושלם.

וגייב ניגש לעבודה. לאורך חופשת פסח, הוא קרא, חשב ודיבר על הנושא עם אחרים. אחרי כמה דיונים סוערים הוא הבין שעבור אנשים רבים, זכותה של האישה להחליט היא השיקול הראשון והעיקרי, ושזה לא ממקומו לשפוט אותה. אחרים התנגדו. כל זאת תוך כדי שעקיבא, אחיו הצעיר עם תסמונת דאון, נמצא בסביבה כל הזמן, בחופשה ארוכה ולעתים מייגעת מבית הספר.

במכינה, גייב התקשר אליי ועבר איתי על השיעור שלו. הוא לא כל-כך הטיפוס הרושם ולפעמים קשה לו לשמור על ריכוז בדברים האלה, אז הצעתי שיבקש עזרה מחבריו- כפי שאכן עשה. בשלב מסוים אמרתי לו, "אתה יודע, זה בסדר אם תדבר על איך לפעמים יכול להיות קשה עם עקיבא, או שאולי היית רוצה שלא יהיו לו צרכים מיוחדים." גייב ענה לי "הא, אני מבוגר יותר עכשיו, אני כבר לא חושב על הדברים האלה". נדהמתי כל-כך שהייתי צריכה לסגור את הפה לפני שהזבובים ייכנסו פנימה.

במקרה ביקרתי במכינת אדרת יחד עם השותפה שלי, מרים, בדיוק ביום בו גייב העביר את השיעור שלו. אני ומרים דיברנו על תוכניות שילוב ועל עמותת "שותף" שייסדנו יחד. גייב אהב את הרעיון של לדבר מיד אחרינו – הכול הסתדר בדיוק. מרים ואני הפעלנו את הילדים והתפתח דיון טוב לגבי זכויות של אנשים עם מוגבלויות – האם זו באמת בעיה של צדק חברתי, האם זו אחריות הממשלה לדאוג להם, והאם כל הקהילות, כולל קהילות יותר סגורות כדוגמת קיבוצים, צריכות להידרש לקבל לשורותיהן משפחות שלילדיהן יש בעיות ידועות?

ואז, לאחר הפסקה קצרה, הגיע תורו של גייב. הוא כתב את המילה "מפגר" על הלוח ושאל את הקהל על משמעות המילה. הם דיברו על השימוש השגוי במילה, על ההפיכה של האבחנה הרפואית למילה שלילית- אפילו קללה לפעמים. גייב הקריא את ההגדרה המילונית למילה ואז הציג תמונה של עקיבא. מתחת לתמונה, וזו הייתה תמונה חמודה ומחוייכת של עקיבא, היה כתוב "זה האח שלי, עקיבא, יש לו תסמונת דאון". הוא הסביר קצת על התסמונת עצמה, וענה על שאלות בנוגע לעקיבא, ההתפתחות שלו ואיך הוא מתנהג. אחר כך גייב המשיך לדבר על המאמר של ביל ופתח דיון מתוח בנושא הפלות. זה הלך מצוין, הייתי גאה. המומה אפילו.

למה? לא בגלל שהוא התווכח בעד או נגד הפלות, זה משהו שהוא צריך לחשוב עליו ולהבין לבד, אפילו אם הוא לא מסכים, העיקר שהוא מבטא את דעתו הכנה. אנחנו לא עשינו בדיקות ולא חשבנו על הפלה, לא בגלל שאני לא מאמינה בזכותה של האישה לבחור אלא כי לא חשבתי שיש לי את הזכות לבחור איזה תינוק אני עומדת לקבל. כמובן שאני לא יודעת מה הייתי מחליטה לו ידעתי ואני שמחה שכך, ובכנות יש פעמים בהן הייתי רוצה שזה יהיה אחרת, אבל אני לא מתחרטת- אין פה שום טרגדיה, אלא רק החיים הכי טובים שאנחנו, ואני, מסוגלים לחיות.

נחזור לגייב. ההצהרה הפשוטה הזו- "האח שלי, עקיבא, יש לו תסמונת דאון"- הייתה יפה ושלמה כל-כך, וגייב הרגיש לגמרי בנוח לבטא אותה. להגיד את האמת זה בהחלט משחרר.

מאת בת' שטיינברג, מייסדת שותפה בעמותת שותף
פורסם באפריל 2012