חג ההודיה (הקרוי thanksgiving) בפתח. השולחן ערוך, הבית מקושט, הארוחה המסורתית מוכנה – הודו, בטטות, חמוציות, לחם תירס… וחומוס (כי אנחנו בכל זאת ישראלים).
חג ההודיה היה חשוב מאוד להורים שלי, יחד עם החגים היהודיים ושבת. ההורים שלי נולדו בארה"ב להורים מהגרים שהגיעו מרוסיה בעקבות מלחמת העולם הראשונה. החג הזה ייצג עבורם את הדרך להכיר תודה על כל מה שארה"ב נתנה להם ולמשפחה שלהם. כילדה קטנה בניו יורק, חג ההודיה היה החג האהוב עלי. בניגוד לשבת, לא היינו צריכים למהר ולדאוג שהכל יהיה מוכן לפני כניסת השבת. יכולנו לבשל בנחת, לצפות במצעד המפורסם בשדרה החמישית במנהטן, להיות יחד בפקקים עם כל שאר החוגגים ולנסוע לבני הדודים שלנו כדי ליהנות יחד מארוחה חגיגית.
אחרי 11 שנה פה בארץ, חג ההודיה מחבר אותי לסיבות שבגללם עליתי לארץ: להיות חלק מהמדינה היהודית, לחיות במדינה המורכבת הזאת באופן חופשי כיהודיה, וכמייסדת שותפה בעמותת שותף – תכניות שילוב בירושלים – להיות חלק מיצירה של קהילה מגוונת, משלבת, של אנשים עם ובלי צרכים מיוחדים, ומרקעים שונים. המשמעות של חג ההודיה היא הכרת תודה. הכרת תודה על השפע שקיים בשווקים המקומיים, על הטעמים והריחות המגוונים, על חומוס בשישי, ועל הוויכוח הנצחי- מיהו אבו שוקרי המקורי? חג ההודיה היא הכרת תודה על החיים שלי כמהגרת, על הילדים שלי שחיים פה איתי – האחד בתל אביב והשני בשדרות, ועל אחותי שגרה פה בירושלים, לידי, ממש במעלה הרחוב.
ועם כל העומס בלוח החגים הישראלי, אני עדיין מאמינה שצריך להוסיף את חג ההודיה לרשימה. למה? בגלל האופי האזרחי שלו. זה חג שבו כולם יוכלו לרכב על אופניים, לצאת לטייל וליהנות מארוחה משותפת שתכלול מטעמים מכל הסוגים ומכל המסורות. אצלנו השנה, כמו בכל שנה, כולם ייקחו חלק בחגיגות – דתיים וחילוניים, טבעוניים וקרניבורים – וכולם ייהנו. זהו יום שכולם יכולים לחגוג את הניסים, וגם את האתגרים, של החלום להיות עם חופשי בארצנו.
מאת בת' שטיינברג – מייסדת שותפה של עמותת שותף
פורסם בנובמבר 2017