הדבר הכי טוב ששמעתי לאחרונה? ששילוב הוא הנוגדן לשסעים בעולם.
כן, באמת. תחשבו על זה לרגע. העולם הוא מקום קשה, מלא במחשבות עוינות ובמעשים עוינים. העולם הוא גם מקום שיפוטי, בו אנשים מניחים דברים על אנשים אחרים בכל יום מחדש. העולם מלא בשפה אכזרית ובשפה שמעודדת חשיבה עוינת והפרדה.
זה לא פשוט. והיום בשנת 2020, זה מרגיש נכון במיוחד. ולא רק שהעולם הוא לא מקום נעים, הוא בוודאי לא משלב וגם נגיש רק בקושי.
אני יודעת, אני יודעת. אתם אומרים, "אבל המצב הרבה יותר טוב עכשיו, לא?".
אני מניחה.
כי למרות שהתקדמנו עם רמת המודעות שלנו לצרכים המגוונים של כל בני האדם וגם של אלה החיים עם צרכים מיוחדים, אנחנו מאחרים להגיע להבנה ששילוב הוא לא רק ציוויי מוסרי לחברה שלנו, אלא הדבר שישפר את העולם בו אנחנו חיים.
וזה מעבר לבנייה של מודעות וקבלה. עלינו לעבוד על האדיבות שלנו כלפי אחרים בד בבד עם שימוש בשפה חיובית ומקבלת. אנחנו צריכים להתגבר על הפחדים והתפיסות השגויות שלנו בנוגע לאנשים עם צרכים מיוחדים כדי ליצור קהילות, בתי ספר, חללי תפילה ומקומות עבודה בהם כלולים גם אלה שאינם "בדיוק כמונו".
השוני הוא העיקר. זה מה שהופך את העולם למעניין ומופלא כל-כך, מגיוון של תרבויות ומגדרים ועד לטיולים אל מקומות רחוקים והתנסות במאכלים חדשים ויוצאי דופן. אנחנו משתוקקים לגלות דברים חדשים, אבל לא מצליחים להעריך את השוני שנמצא לפנינו בכל יום.
קבלה והנאה מהמגוון שנמצא סביבנו לא רק יכולות, אלא גם צריכות להיות העשרה לחיי היומיום שלנו.
חשבו על האפשרויות.
עלינו לפרק את חומות הדעות הקדומות. המכשולים שיצרנו והובילו להפרדה ולהדרה, להתבדלות ולהנחות לגבי מי יכול ומי לא יכול. אנחנו יצרנו אותן. בכוחנו לפרק אותן – ביחד, כקהילה אכפתיות ומגוונת – ולהפוך את העולם שלנו למקום טוב ועדין יותר.
מאת בת' שטיינברג.
פרסום מקורי בThe Jewish Week (The New Normal: Blogging Disability) (השבוע היהודי – הנורמלי החדש: בלוגים על מוגבלות).
פברואר 2020.