אבא שלי היה אדם שהקדים את זמנו. הוא בחר להיות צמחוני בשנות ה-30 ובלי ספק היה מושפע מהפילוסופיה של הרב קוק האומרת שצמחונות היא דרך חיים ראויה. אבא שלי האמין שלחשוב היטב על האוכל שאנו אוכלים יחד עם התעמלות יום-יומית היא הדרך לבריאות הגוף, המוח והנפש. היום תגידו, "ברור!" אבל הוא חי את העקרונות הללו בזמן שרוב הסובבים אותו אכלו סטייק כל ערב, עישנו, שתו ולא זזו מהמקום. הוא שמר על צמחונות שלו גם בשירות הצבאי שלו בצבא ארה"ב במלחמת העולם השנייה ותמיד סיפר לנו סיפורי אימה על תורנות מטבח בזמן הטירונות – "חזיר! איכס!"
הודות לאבי, אני צמחונית מלידה. אבל לא תמיד הייתי מלאת תחושת הודיה. כילדה שגדלה בפרברי ניו יורק, השאלה שילדים שאלו אותי הכי הרבה הייתה, "מעולם לא טעמת המבורגר?". התשובה הייתה אז וגם היום, "לא.". אני והאחים שלי אפילו לא אכלנו כריך אמריקאי קלסי: חמאת בוטנים וריבה. ההגדרה של אימא שלי לכריך היה 4 ס"מ חסה עם קצת גבינה. לא היה לי עם מה להתחלף עם חברים בשקית האוכל שלי. מוזרה. להיות ילדה צמחונית בשנות ה-60 וה-70 בארה"ב היה די מוזר. התחלתי להכיר צמחונים אחרים רק בגיל ההתבגרות כשכמה חברים "המירו את דתם".
היות ומעולם לא היו אפשרויות צמחוניות באירועים משפחתיים, אמא שלי הייתה מגישה לנו ארוחת ערב לפני שיצאנו אפילו לחתונות הכי יוקרתיות, הרגל שרק לאחרונה הצלחתי לשבור. מחנה קיץ היווה בעיה עוד יותר רצינית היות ולא היינו רק "לא אוכלי בשר" אלא גם "אוכלי אוכל בריא" וזה לא היה קיים במחנה קיץ.
הרשימה של מדוע "לגדול צמחונית עשה אותי שונה" היא ארוכה. אני חושבת שיחד עם העברת תורת הצמחונות לילדיי ולנכדיי עוברת גם תחושת השוני.
כל שנה בחודש מאי אני תוהה איך יום העצמאות נהיה יום הקורבנות השרופים. זאת תופעה חדשה יחסית כי אני זוכרת בעבר שאנשים סתם יצאו לטיולים בטבע, עשו פיקניק, והלכו לים. הזיכרון הכי טוב שלי ביום העצמאות הוא כשנה או שנתיים אחרי שעליתי ארצה – רכבנו על אופניים ברחובות ריקים לים ועשינו פיקניק בלי הריח של מנגלים מסביבנו. אני חושבת שישראלים רואים את המנגל כסימן לעושר וברור לי שאנשים פשוט מתים על זה. כנראה שתמיד אסתכל מהצד על המנהג הזה עם מבט מבולבל ותחושת בחילה בבטן.