היום שבו ויתרתי על מילים והתפרצתי – והבן שלי, עם מוגבלות לשונית, הגיע לנחם אותי.
"את יודעת שאת מתוחה כשאת נושמת?" שאל בני הבכור, בקושי עוצר לקחת נשימה בעצמו. התאמצתי לחנוק נחרת צחוק.
הוא היה חבוי בהרי ברקשייר המושלגים, מעסיק את עצמו בחודש של תוכנית תאטרון מרוכזת, מבלה ימים ארוכים שקוע בגילוי עצמי וחקירת טקסטים. אני הייתי בבית בירושלים, מטפלת בעניינים השגרתיים יותר של חיי היומיום.
הוא זעף. אני התנצלתי על הצחקוק.
אבל חשבתי על כך שאני באמת מתוחה די הרבה לאחרונה. זה לא המצב אצל כולנו?
כשאני מתעוררת באמצע הלילה, נאבקת להסדיר את הנשימות שלי ולהירדם שוב בשלווה, אני בוודאי מתוחה.
כשאני משוחחת בעצלתיים על מתי נחזור לשגרה, איך היא תיראה, מה ייראה לנו בטוח ואיך נרגיש בטוחים, אני מתוחה.
(צועדים בין העצים בטיול משותף).
כשצעקתי על בני הצעיר עקיבא, שלא מתקשר, עם צרכים מיוחדים ושפה מצומצמת אפילו בנסיבות הטובות ביותר (ובהחלט לא בימים אלה), ועוד הפכתי הכול לגרוע יותר כשהתחלתי לזרוק דברים (למרבה המזל לא לכיוונו), בהחלט חוויתי התמוטטות עצבים. אולי הייתי מתוחה גם אז.
כשהכרחתי את עצמי לקחת פסק זמן וניסיתי להסדיר את הנשימה, הזכרתי לעצמי שאני בסך הכול בת אדם ושזה בסדר. אבל בקושי הצלחתי להביא את עצמי להסתכל על עקיבא, וזה לא בסדר.
חשבתי לעצמי, אני עם זה גמרתי. שמעתם? אני עם זה גמרתי. סופר-דופר-גמרתי. אין לי כוח לחיים בזמן הקורונה.
אני יודעת, אין לי שום דבר להתלונן עליו. האנשים הקרובים אליי בריאים ויש לי מספיק אוכל. אבל מתחשק לי להתלונן. ואם כבר אני מתלוננת, אין לי מושג איך אנשים מוצאים זמן לראות טלוויזיה או סרטים או לסרוג או לבהות בקיר או מה שזה לא יהיה כי הימים חולפים במהירות מסחררת, והזמן רק מתקצר עם כל הלחץ שלי והצרכים היומיומיים של כל דרי הבית.
(עקיבא במהלך שעות ה-iPad הרבות שלו).
אני נאבקת להיות אדם מהסוג הנכון עבור עקיבא. אני מתקשה לזמן את האנרגיות להגיב לפטפטת המעגלית והבלתי נגמרת שלו. הוא חוזר שוב ושוב על דברים המוכרים לו ועל מנטרות מלאות תקווה, כמו ללכת לליל הסדר אצל דודה ג'סיקה ודוד דניאל, או להכין תיק לשבתון של "יחד". אכפת לי, אבל אכפת לי פחות אם הוא מקבל את שתי ההליכות היומיות שלו, בין אינספור שעות הצפייה בiPad והאזנה לפסקולים של "אוקלוהומה" ו"ברנשים וחתיכות".
עם כמה שאני מודאגת מהמחסור הנוכחי שלו בכישורי שפה ומהמאמץ הברור שנדרש ממנו כדי לענות על שאלות כן/לא פשוטות, אני לא יכולה להפוך את המצב לטוב יותר עבורו, ואפילו יש רגעים בהם אני מרגישה בדיוק כמוהו; כלומר, זה קשה לתקשר ולדבר באמת. הוא בטח חושב לעצמו, למה את שואלת אותי בפעם ה-90 מה אני רוצה לאכול או אם אני רוצה לצאת לטיול, או אם אני צריך ללכת לשירותים?
למה לדבר? אין לנו נושאי שיחה חדשים.
אחרי התקף העצבים שלי, הוא בא וחיבק אותי – הוא לא יוזם חיבוקים בדרך כלל – והתחבר לרגע שעברתי, כלומר לכמה עייפה בוודאי הרגשתי והאם אני אולי צריכה משהו קטן כמו "חיבוק ומחיצה", כפי שהוא אוהב לקרוא לזה. זה היה כל כך מתחשב מצידו, אבל למרבה הצער לא הצלחתי להירגע לתוך החיבוק. ניסיתי לחייך בלי העוויית פנים ולנשום בלי להיות מתוחה. אבל זה היה קשה.
אולי אהיה מסוגלת "לקבל" שוב כשנחזור לשגרה נורמלית. אולי אצליח להירגע לתוך חיבוק כשכולנו נוכל לחבק זה את זו עוד פעם. אולי כשאחזור לחיי הקודמים, לעבודה שלי, ואראה את שאר המשפחה שלי. אולי.
בעתיד המרוחק והבריא הזה שבו כולנו נדבר וננשום בלי להיות מתוחים.
מאת בת' שטיינברג
פורסם בTimes of Israel