אני כמעט לא מאמינה. עדינה שלי נוסעת הביתה מבית הספר באוטובוס עירוני 
. עבור נערה בת 16 עם תסמונת דאון, זהו צעד אדיר ויכול לקרות אך ורק אם הכנה ולימוד מתאימים.
וכאן נכנסת לתמונה עמותת "שותף". עדינה משתתפת בתוכנית "חוקרים" של "שותף" מאז תחילתה בקיץ 2010. מטרת התוכנית לעזור למתבגרים צעירים עם צרכים מיוחדים לעשות את המעבר לשלב הבא בחיים – לראות מעבר לחיים היום יומיים שלהם עצמם ולהבין שהם יכולים להיות חלק מהקהילה הרחבה.
בקייטנות שותף, ה"חוקרים" נוסעים באוטובוסים עירוניים יחד, מבקרים בבתי עסק, מתנדבים ולומדים כישורי הגנה עצמית – מסתכלים יותר מקרוב על העולם מסביב. הנסיעה בקבוצה עם החברים והצוות של "שותף" היתה ההקדמה המושלמת עבור עדינה לחוויה שעלולה להיות מפחידה בפעם הראשונה – עבור כל ילד. וודאי, היא נסעה באוטובוסים עירוניים בעבר יחד איתנו אבל ב"שותף" היא למדה לשלם על עצמה ולהחליט לעצמה איפה היא רוצה לשבת או לעמוד – בלי שאמא מובילה אותה.
רוב הילדים בכיתה שלה בחינוך המיוחד נוסעים באוטובוסים ועדינה החליטה שהיא מוכנה לנסות. התרגשתי מהיוזמה שלה והייתי מוכנה לעזור לה להגשים את המשימה. ליוויתי אותה חמש פעמים במסלול בית ספר-הביתה והיא היתה מוכנה לנסות לבד – מצויידת היטב עם כרטיסיה וטלפון נייד. מאז היא מצליחה בצורה מרשימה – היא לא מתרגשת מדחף ההמונים ובטוחה לחלוטין מתי ללחוץ בכפתור "עצור" ואיפה לרדת.
הדאגה העיקרית שלי היא הבלתי צפוי ואז זה קרה. השבוע עדינה פספסה את האוטובוס בפעם הראשונה. יש לה את הקצב שלה ואני טרם גיליתי איך לזרז אותה – זה פשוט בלתי אפשרי. נחשו מה היא עשתה. התקשרה לאמא. המהלך הכי נכון שיש. זה נכון שהיא בכתה והתרגשה אבל היא פתרה בעיה וטלפנה. יכולתי להרגיע אותה בטלפון ולהסביר לה שהיא צריכה להרגע ולחכות לאוטובוס הבא. אחרי עוד שלוש שיחות, היא היתה כבר על האוטובוס – מאושרת שהתגברה בהצלחה על המכשול והיתה מאוד גאה בעצמה. תשאלו אם היא תלך יותר מהר לתחנה בפעם הבאה….אודיע בהמשך.