איך הגעת לשותף?
הגעתי לשותף לפני המון זמן. אני ממש הייתי מהחלוצים הראשונים. התחלתי בקייטנות הראשונות כשזה עוד היה בעין יעל והישיבות היו בבית של מרים ובת' במן מתכונת כזאת של ספק. איכשהו שמעתי על הפרויקט וזה נראה לי סופר מעניין. וזהו. הקייטנות הראשונות היו מדהימות. הצוות היה מדהים. ההתמסרות של כולם לתוך הדבר הזה מבלי בדיוק להבין איך זה הולך לעבוד. וזה היה ממש מוצלח. זה הצליח כבר בקייטנות הראשונות. זה פשוט היה סיפור הצלחה. הילדים, כל הפעילויות. פשוט היה מדהים. ומשם התחיל סיפור האהבה שלי עם שותף.
מה בשותף דיבר אליך? למה המשכת לחזור?
קודם כל העבודה היתה מאוד מיוחדת וגם ההבנה שזאת עמותה שנותנת מענה לצורך שהוא קיים, זה מענה שהוא מאוד משמעותי להורים שאין להם פתרון בחודשי הקיץ. גם נורא אהבתי לעבוד עם ילדים, התואר הראשון שלי הוא בחינוך מיוחד וזה היה מאוד טבעי לי להיכנס לתוך קייטנה כזאת. ללוות עמותה כזאת ולהבין את כל המהות שלה זה משהו שממש מלווה אותי עד היום. למעשה זאת הסיבה שאני מאוד תומכת בעמותה ומעריכה את הפעילות שהיא עושה ואם אני לא יכולה לתרום באופן אקטיבי כמדריכה אז לפחות אצליח לתרום את חלקי בצורה כזו או אחרת. זה היה פרויקט קטן אבל מאז ועד היום… זו כבר עמותה סופר משמעותית שנותנת מענה מאוד משמעותי לתושבים פה בירושלים, שאין להם היכולת לתת את המענה באופן טבעי. המשפחות האלה באמת צריכות את התמיכה ואת העזרה. גם המעטפת המדהימה שנתנו לילדים והיכולת לראות כל ילד באופן אנדווידואלי… החיבור הזה בין ילדים עם ובלי צרכים מיוחדים מדהים, ואני חושבת שהעמותה מקדמת נושאים מאוד משמעותיים בחברה הישראלית.
תספרי לי קצת על השינויים שראית במהלך השנים בשותף.
אני חושבת שזה התחיל ממקום מאוד אינטואיטיבי, מצרכים שעלו מהשטח ובת' ומרים ניסו לתת מענה בצורה מהירה. אבל לאט לאט הן התחילו לבנות משהו בצורה מקצועית, נכונה ומותאמת, ובו בזמן להגדיל את מספר הילדים כל פעם. הייתי בהלם אחרי כמה שנים שהגעתי וראיתי שהיו 10 קבוצות בקייטנה. איפה היו כל הילדים האלה עד עכשיו? החשיבה הארגונית של איך לעשות את זה ולתת מענה לכל ילד נעשתה בצורה מאוד מקצועית. מההתחלה היו אותם הערכים אבל אין מה להגיד, הזמן עשה את שלו, מבחינת ההבנה של מה הילדים צריכים ואיך הם צריכים, הנשמה תמיד היתה אותה נשמה. להיות שם עם הרבה אהבה והצוות, זה מדהים לראות את זה שאחרי 5 שנים שחזרתי, הצוות תמיד עם אותו אופי- צוות שעובד מהלב ורואה את הילדים, מבין את המצב, אנשים בעלי תואר שיש להם ניסיון, זה היה מאוד משמעותי וההתקדמות וההתפתחות באמת מדהימה, אף פעם לא נשארים במקום. הן כל פעם מספרות לי על עוד פעילות, עוד יום, עוד משהו חדש. זה מדהים. הם כל הזמן בצמיחה וממש כיף לראות את זה. זה גם בסוף מראה כמה הצורך אמיתי וקיים. כמה שותף נותנת מענה לצורך שקיים בשטח ולא קיבל מענה הולם, אפילו עד היום.
מה למדת בשותף?
אני חושבת שאחד הדברים הכי מעניינים בהסתכלות אחורה זה היכולת לקיים משוב והערכה. אין הרבה מקומות או עמותות שיכולות לעשות את זה כמו שצריך, היום כיועצת ארגונית אני ממש מבינה ומעריכה את זה. לאורך כל הדרך, הם היו בהקשבה מלאה לצוות ולמה שקורה בשטח וכשמשהו לא התאים, הם לא באו ואמרו שיש להם חזון וזה מה שדובקים בו, זה היה סוג של בילדאפ. היה נסיון ואם הוא עבד אז קידמו אותו ואם לא חיפשו את הדרך להתאים. הן היו מספיק מוכשרות ואמיתיות להסתכל על זה בגובה העיניים ולהגיד, "אוקיי, זה לא מה שחשבנו ובואו ננסה את זה בקונסטלציה שתתאים". ואני חושבת שהיום זה סופר מעניין, כי בעיניי זה אחד הדברים שגרמו להן להגיע לאן שהן הגיעו היום. הן אף פעם לא תפסו את הכל כמובן מאליו. אם היה להן איזשהו רעיון, גם אם הן היו מאוהבות ברעיון הזה, הן לא הכילו אותו מבלי להתחשב בסביבה. תמיד היתה תחושה שהצוות הוא זה שמוביל, שיש לו המון כח ויש מקום לדברים שלו. זאת היתה חוויה מאוד מעניינת. היכולת הזאת ללמוד ולהתפתח זו נקודה סופר חשובה אצל שותף ואצל מרים ובת'. והיתרון הזה של להיות במקום שהוא שוויוני ולהקשיב לכל אחד ממקום אמיתי… אני אפילו זוכרת שהיתה פעם שאני באתי באיזשהו שלב ואמרתי שמשהו לא הולך וזה ממש בא לידי ביטוי בשטח. השינוי היה מידי, במקום, היתה המון התייחסות למה שאמרנו ואני חושבת שזה מה שייחד אותן לאורך כל הדרך. הצוות היה צוות כזה שנשאר שנים רבות, וזה הפך לבית. מקום שמקשיבים ושההשפעה שלך מאוד משמעותית. אז אני חושבת שהצוות תמיד היה צוות מאוד משובח ומאוד מחובר ואני חושבת שזה משהו שהוא לגמרי נקודת חוזק של שותף. וזה בהחלט דברים שלמדתי.
איך שותף השפיעה על החיים הפרטיים שלך?
אני חושבת שזה השפיע על תפיסת החיים שלי. אני זוכרת שבת' סיפרה לנו בקייטנה השנייה או השלישית שלי, על מקרה שקרה כשהם עוד היו בארה"ב והיא לקחת את עקיבא לפארק והיו שם ילד או שניים ששיחקו בכדור ואז הם נתקלו בעקיבא והם פשוט עמדו והסתכלו עליו והיו בהלם, לא הבינו מי הוא, מה הוא, ואז היא הזמינה אותם ואמרה להם- בואו אתם יכולים לשחק איתו, ועשתה ביניהם איזשהו תיווך. ואני זוכרת עד היום את הסיפור הזה שהיא סיפרה שהמפגש הזה הוא מפגש שחברתית הוא לא צריך לקרות בצורה הזאת שהמפגש יכול להיות טבעי. ובחברה שלנו החשיפה היא הרבה יותר משמעותית. ואני חושבת שהיום, בהורות שלי, אני לגמרי לוקחת את זה לכיוון הזה. אחד הסיפורים האחרים שאני ממש זוכרת בתור מדריכה זה שבאחת מהקייטנות שעשינו היתה חצי קבוצה עם צרכים מיוחדים וחצי קבוצה בלי, ואחרי כמה ימים של קייטנה היינו בשעת אומנות ואמרתי לילדים: "תגידו ילדים, מישהו יכול להגיד לי מה מיוחד בקייטנה שלנו? מה מיוחד פה ביחס לקייטנות אחרות?" והם אמרו "מה זאת אומרת מה מיוחד?"- הם לא הבינו בכלל מה אני רוצה מהם. משהו מיוחד? אנחנו עושים את אותם דברים, אנחנו משחקים כולם. מבחינתם לא היה בכלל הקונספט הזה ששילוב הוא משהו מיוחד. הם לא ראו את זה. מבחינתם כל מי שישב שם הוא ילד. אולי עם שפה אחרת, מדבר קצת אחרת, מתנהג קצת אחרת אבל זה מצב רגיל. ואמרתי, וואי. איזה מדהים זה שהם באמת לא קולטים את זה, לא רואים את זה. וזה ממש משהו לקחת לחיים. להצליח לתת מקום לכל השכבות בחברה ולהיות באופן שהוא שווה, הוא רגיל והוא לא חריג או שונה או מוזר או לא קשור. זה ממש משהו שלקחתי ואני חושבת שאני עומדת מאחורי זה כיום.
היית שולחת את הילדים שלך לשותף?
כן, ברור. זה בתכנון. זאת חוויה סופר מעצימה. חוויה חשובה. ממש.
איך את מציגה את שותף לאחרים?
רוב הפעמים שאני מדברת על זה, זה מהמקום של מרים ובת'. איך סיפור חיים לקח אותן לאיזושהי סוג של הגשמה שהיא כבר מעבר לפרטי שלהן, זה הפך להיות של הכלל. זה יצא מעבר למעגל הפרטי שלהן. זה מדהים. אני חושבת שהסיפור שלהן, של כל אחת מהן באופי אישי, והרעיון של לקחת את זה קדימה, באמת עשה משהו אמיתי, באמת חולל שינוי, וזה משהו שאני מוצאת את עצמי מספרת. סיפור על שתי נשים מתוסכלות שישבו בבית ואמרו מה קורה פה? אף אחד לא עושה? אז בואי נעשה אנחנו. זה נשמע חמוד אבל זה לא פשוט. זה קשה. וזה שהן הצליחו ועדיין מצליחות בזה… הן באמת עושות את זה. Step by step. בונות ומפתחות את זה. בצורה כנה, אותנטית ואמיתית זה בעיני ממש סיפור הצלחה. אז אני מספרת הרבה את הסיפור שלהן. היה לי אפילו קורס באוניברסיטה על יזמות וסיפרנו כל אחד סיפור על יזם שהוא מכיר ואני סיפרתי עליהן. על שותף. אז הן לגמרי מודל לחיקוי. אני מאוד מעריכה את העבודה שהן עושות. וזה לא קל. היום אני מבינה מה זה לנהל עסק. ההקרבה, השעות, העבודה, הכספים והמשאבים… זה בלאגן. זה לא חמוד כזה, הנה הגשמנו חלום. לא, זה כל הזמן עבודה. זה ממש אורגניזם, אתה כל הזמן צריך לפתח אותו. אתה לא יכול להגיד, עכשיו לא מתאים לי. והן עושות את זה. בצורה מדהימה בעיני.
סיפור זכור
היה לי בקבוצה ילד אחד עם צרכים מיוחדים שהוא ילד סופר מיוחד. אני ממש אהבתי אותו. הוא תמיד היה בקבוצה שלי… והוא באמת היה ילד כזה… הוא… זה היה מורכב. הוא לא היה ילד קל. ואני פיתחתי דרך להיות איתו, לטפח אותו. וכל פעם שהוא עשה דברים, את יודעת מופרעים, אז כל הקבוצה התעלמה מזה וכשהוא עשה דברים טובים אז הייתי נורא מחזקת אותו. אחרי כמה ימים של הקייטנה היו שם שני ילדים בלי צרכים מיוחדים, אח ואחות, שניגשו אלי ואמרו- וואי טל, את יודעת, זה מזה לא בסדר, את כל הזמן משבחת אותו ואת אומרת לו דברים טובים למרות שהוא ילד רע. לפני שהספקתי לענות ילדה אחרת ניגשה ואמרה: "כן אתה יודע, קשה לו, יותר קשה לו מלי ולך, ולכן הוא צריך את זה יותר, שיחזקו אותו ויגידו לו יותר מילים טובות. זה לא שלך לא אומרים, זה פשוט שהוא צריך יותר ממך". ילדה בת 6. וזה היה פשוט מדהים, הייתי המומה שהיא הצליחה להסביר לו למה אני מתייחסת אליו בצורה קצת אחרת. והוא קיבל את זה. זה היה חמוד בעיני שהם יודעים להבין את הסיטואציה והם רגישים, כל אחד באופן שלו, למה שקורה שם. ואני הייתי המומה מהסיטואציה הזאת. לשמוע שיחה של ילד בן 7 וילדה בת 6 שמסבירה לו למה הוא מקבל קצת פחות תשומת לב מהמדריכה. זה יכול להחשב כאיפה ואיפה בין הילדים אבל זאת היתה שיחה ממש מתוקה. וזה משהו שאני לוקחת איתי עד היום. ואני חושבת שזה הפתיע אותי לגלות כמה ילדים חכמים ויכולים להבין סיטואציות חברתיות בצורה מאוד מורכבת. ובאיזשהו שלב אפילו הם התחילו לעשות את זה, התחילו לחזק אותו. זה היה פשוט מדהים לראות את ההבנה הזאת שכל ילד זקוק למשהו אחר, יש שזקוקים למעטפת יותר צמודה, ויש ילדים שצריכים יותר חופש. מדהים לראות את רמת ההבנה והרגישות שלהם אחד לשני. אולי זה גם אחד הדברים שהקייטנה הזאת עושה. היא מחדדת את הרגישות ופותחות את הילדים לעוד עולמות או לעוד מורכבויות ולעוד חיבורים שהם שונים ממה שאנחנו רואים בד"כ. ודווקא קושי או מורכבות יכול להיות מטפח ומעשיר והילדים האלה זכו להתפתחות משמעותית.
כשמשהו נוגע בך בחיים אז זה ממשיך איתך לאורך כל הדרך וזאת אחת ההצלחות של שותף, היא נוגעת.
מאת טל כץ
פורסם בינואר 2017